<h1>פסקי הרי"ד — ר"ה</h1>
<h2>דף י.</h2>
[ר"ה ל"ד ע"א] פיס'. תקע בראשנה ומשך בשנייה כשתים אין בידו אלא אחת. אמ' ר' יוחנ' שמע תשע תקיעות בט' שעות ביום יצא. תניא נמי הכי שמע תשע תקיעות בט' שעות ביום יצא, מתשעה בני אדם כאחד לא יצא. תקיעה מזה ותרועה מזה בזה אחר זה ואפי' בסירוגין, ואפי' כל היום כולו, יצא. כך היא כתובה בספרים, וכך פירושה, שמע תשע תקיעות בט' שעות ביום, יצא מאדם אחד, אבל מתשעה בני אדם כאחת לא יצא, דתרי קלי לא משתמעי. תקיעה מזה ותרועה מזה, שמע ט' תקיעות מט' בני אדם זה אחר זה אפי' בסירוגין, אפילו כל היום כולו יצא. וברישא אשמעי' היכא דשמעינהו לט' תקיעות מאדם אחד, אבל היכא דשמעינהו מט' גברי ובסירוגין הוה אמינא לא מצטרפי קמ"ל סיפא דמצטרפי. והמורה משביש לא יצא, וגריס יצא, משום דאוקימנה [לעיל כ"ז ע"א] תרי קלי מתרי גברי משתמעי [ואין נראה לי דמאי דאמרן לעיל תרי קלי מתרי גברי משתמעי] כי אמרי תרויהו חדא מילתא, דומיא דמקרא מגילה והלל, דשנים קורין יחד ואין קול זה מערבב את קול חבירו. אינמי שופ' וחצוצרות דראש השנה, שאין מצות היום אלא בשופר, ולא מיחייב לשמוע שופר וחצוצרות, התם ודאי אמרי' תרי קלי מתרי גברי משתמעי, ולא אמרי' קול החצוצרת מערבב את קול השופר, ולא שמע ליה. אבל לשמוע ולהבין שני הקולות ביחד, כגון זה ששומע ט' תקיעות ביחד מט' בני אדם, אין כח באוזן לשמוע כולן ביחד, ולא בלב לחלק כוונתו ביחד, לכולן ולהבינן, כי אם הבורא לבדו נתן זה הכח לישראל, כשאמ' זכור ושמור בדיבור אחד, ששמעו אותם, והבינו אותן ביחד, אבל מפי אדם אין אדם יכול להבין שני דברים ביחד. ובודאי אי הוו תקעי ליה ב' גברי ועבדי ליה סדר תקיעות כאחד, ומאי דתקע זה תקע זה, בכי האי גוונא אמרי' תרי קלי מתרי גברי משתמעי, ולא מערבב חד לחבריה, אבל לשמוע תקיעה מזה ותרועה מזה ביחד אין כח באוזן לשמוע ולא בלב להבין. ומי אמ' ר' יוחנ' הכי, והאמ' ר' יוחנ' משום ר' שמעון בן יהוצדק בהלל ובמגילה אם שהא כדי לגמור את כולה חוזר לראש, לא קשיא הא דידיה והא דרביה. וקיימל"ן כדידיה.
<h2>דף כח:</h2>
[ר"ה ח' ע"ב] ולשמיטין מנלן, דכת' [ויקרא כ"ה] ובשנה השביעית שבת שבתון, וגמר שנה שנה מתשרי, דכת' [דברים י"א] מראש' השנה ועד אחרית (ה)שנה. וליובלות. דכת' [ויקרא כ"ה] וקדשתם את שנת החמשים שנה, מלמד שמתקדשת והולכת מתחילתה, מיכן אמ' ר' ישמעאל בנו שלר' יוחנן בן ברוקה מראש השנה ועד יום הכיפורים לא היו עבדים נפטרים לבתיהם ולא משתעבדין לאדוניהן, אלא אוכלין ושותין ושמחים ועטרותיה' בראשיהן, מראש השנה ועד יום הכפורים. וכיון שהגיע יום הכיפורים תקעו בית דין בשופר, עבדי' נפטרין לבתיהם ושדות חוזרות לבעליהן.
